אפשר להסתכל על זה כסוג של מצפן: כנות עצמית היא הדבר שמניע אותנו בדרך הנכונה. ככל שנשמור עליה, נדע שאנו פועלים נכון. בכל פעם שננסה לקצר, או להעמיד פנים שהבנו, סלחנו, שחררנו - האמת תתגלה בפנינו.

תמיד יש בנו שאלה פנימית שמחפשת תשובה, ההרגל הנפוץ הוא לחפש או לחכות שזו תגיע מהעולם הסובב אותנו. התבוננות עצמית באמצעות כתיבה מייצרת עבורנו מסלול פשוט שאפשר ללכת בו ולהעמיק פנימה. הכתיבה מאפשרת לנו לגלות את השאלה, לתת לה ביטוי, ולפעמים רק להבין - מה אנחנו בעצם מחפשים, שואלים, חושבים או מרגישים. לפעמים, הכתיבה עוזרת לנו לזהות נקודה מכווצת-מוחזקת שנושאת בתוכה התנגדות אשר חוסמת ומרחיקה מאיתנו את התשובה שאנו מחפשים.

תמיד יש בנו שאלה פנימית שמחפשת תשובה, ההרגל הנפוץ הוא לחפש או לחכות שזו תגיע מהעולם הסובב אותנו. התבוננות עצמית באמצעות כתיבה מייצרת עבורנו מסלול פשוט שאפשר ללכת בו ולהעמיק פנימה. הכתיבה מאפשרת לנו לגלות את השאלה, לתת לה ביטוי, ולפעמים רק להבין - מה אנחנו בעצם מחפשים, שואלים, חושבים או מרגישים. לפעמים, הכתיבה עוזרת לנו לזהות נקודה מכווצת-מוחזקת שנושאת בתוכה התנגדות אשר חוסמת ומרחיקה מאיתנו את התשובה שאנו מחפשים.

כאשר יש כלים פנימיים = יש מעטפת הגנה הבאה לידי ביטוי ביציבות רגשית. יש כוחות פנימיים להיאחז בהם ומקורות מוכרים שניתן לשאוב מהם אנרגיות. יש לך חיבור יציב אל עצמנו, ויש דרכים ושיטות לשמור על מקום חזק וחיובי. הכוחות השליליים לא מצליחים להשפיע בקלות - מצב הרוח יציב, יש דרך לטפח סבלנות ואורך רוח, ויש אמונה פנימית ותחושת ביטחון…

אני זוכרת את היום בו הבנתי כי התבוננות עצמית היא ענין אמיתי ואפילו רציני, כזה שיש לו משמעות בחיים. עד אותו רגע חייתי מתוך אמונה שמה שקיים - נמצא וקורה בחוץ, בעולם. ואילו - רגש, מחשבה, כוונה, תחושה - הם ענין אישי ופרטי שאין לו ערך של ממש במכלול החיים השלם. היה נדמה שכך כולם חושבים ופועלים, ושזו כפי הנראה - הדרך הנכונה או אולי היחידה. לא ידעתי שישנו קשר בין העולם הפנימי לחיצוני, לא הבנתי את ההשפעות ההדדיות בין השניים. חשבתי שלכל אחד יש את מה שיש לו, והוא מי שהוא כי כך יצא ו

במבט מהצד - הקדשת 'רגע בזמן' (שזה המצרך הכי יקר שיש לאדם), אך ורק כדי להגיד תודה לעצמו/לעצמה - יכול להיראות מעשה שטותי, מיותר, סתמי, או אפילו מטופש. מה השטויות האלו? למה לי לדבר עם עצמי? ועוד להגיד לעצמי תודה? על מה? ולמה זה חשוב? ואיך זה משנה משהו בכלל? ~ Reachout, Natalie Shriki ,Tel-Aviv, 2011 איכשהו (באמת מבלי שהתכוונו או תכננו), התרגלנו לומר לעצמנו דברים שליליים זה קורה על הדרך, תוך כדי, מעל הכל ולצד הכל (כאילו בשביל לא להפריע לנו או לעצור אותנו), כל כך בשקט עד שאנחנו כמ

הרגשתי שאני קצת מביטה בעצמי מהצד, אבל גם באותו הזמן מרגישה את החלל הריק שיש בפנים, ואת העולם הגדול שיש בחוץ. לרגעים הכל היה ריק ממשמעות, שטחי, חלול, סתמי.

מה קורה לנו ברווח הזה בין הרגע שבו אנחנו שולחים החוצה אל העולם: בקשה, משאלה, כוונה - ועד לרגע בו אנחנו מקבלים: תגובה, תשובה, מענה? זה קורה לנו בזוגיות, מול עבודות שונות, במערכות יחסים חבריות או משפחתיות, ואפילו מול הילדים. אנחנו רוצים לדעת, אנחנו רוצים ודאות. והמצב הזה שבו אנחנו לא יודעים מה יקרה, או איך יגיבו אלינו, מכניס הרבה רעש פנימי. "מה אם זה לא יקרה, מה אם נגלה שלא רוצים אותנו, מה אם אנחנו לא מספיק טובים, מה אם נקבל תשובה שלילית, מה אם נשמע מילים לא נעימות, מה אם אחרי

כשהיינו ילדים, לפני שנכנסו קולות של אחרים - ידענו להקשיב לעצמנו: לפעול על פי הלב, להבין מה מושך אותנו ומה לא, מה עושה לנו טוב ומה לא, ולבחור את מעשינו בהתאמה. לאורך השנים שמענו כל כך הרבה דברים שהלכו נגד מה שהרגשנו בפנים, עד שלמדנו שאולי מה שאנחנו מרגישים לא כזה נכון, ואולי מה שאחרים אומרים יותר נכון (כי אולי הם יודעים טוב יותר). במילים אחרות למדנו לא להקשיב לעצמנו, לא לסמוך על הרגשת הלב וללכת בעקבות הדרך שאחרים יצרו עבורנו. כך קרה שעם השנים, איבדנו את הדרך שלנו. לא נח לנו מו

אם היו אומרים לי לפני 15 שנים שהעיסוק המרכזי שלי בחיים (והאהוב עלי ביותר) יהיה ניקוי רגשי דרך כתיבה הייתי מביטה במבט צדדי ושואלת: מה זה בכלל? ובמחשבה שניה: ומה הקשר של זה אלי? במשך 14 שנים בניתי, שכבה אחר שכבה, בהתמדה ונאמנות לקול הפנימי - את העבודה שלי, היצירה שלי והנתינה שלי ובעצם - את מימוש הייעוד האישי שלי. היום אני מלווה אנשים, נשים וקבוצות בתהליכים מקסימים של כתיבה המחברת פנימה ועוזרת לשחרר חסימות מהעבר, ולאפשר תנועה חיונית ומלאת השראה קדימה. איך קרה שזה הייעוד שלי? איך

כשהפכתי לאמא, הבנתי עד כמה הזמן הזה חשוב לאופן שבו כל היום שלי יראה, ומאז אני משכללת את זה כל הזמן. למדתי שהכי נכון לי לקום מוקדם ולאפס את עצמי לפני שאני מתחילה לחלק את האנרגיה שלי. למה חשוב לי לקום מוקדם ולא למהר בבוקר?