אני זוכרת את היום בו הבנתי כי התבוננות עצמית היא ענין אמיתי ואפילו רציני, כזה שיש לו משמעות בחיים. עד אותו רגע חייתי מתוך אמונה שמה שקיים - נמצא וקורה בחוץ, בעולם. ואילו - רגש, מחשבה, כוונה, תחושה - הם ענין אישי ופרטי שאין לו ערך של ממש במכלול החיים השלם. היה נדמה שכך כולם חושבים ופועלים, ושזו כפי הנראה - הדרך הנכונה או אולי היחידה. לא ידעתי שישנו קשר בין העולם הפנימי לחיצוני, לא הבנתי את ההשפעות ההדדיות בין השניים. חשבתי שלכל אחד יש את מה שיש לו, והוא מי שהוא כי כך יצא ו
