אפשר לטפח הקשבה עצמית

כשהיינו ילדים, לפני שנכנסו קולות של אחרים - ידענו להקשיב לעצמנו: לפעול על פי הלב, להבין מה מושך אותנו ומה לא, מה עושה לנו טוב ומה לא, ולבחור את מעשינו בהתאמה. לאורך השנים שמענו כל כך הרבה דברים שהלכו נגד מה שהרגשנו בפנים, עד שלמדנו שאולי מה שאנחנו מרגישים לא כזה נכון, ואולי מה שאחרים אומרים יותר נכון (כי אולי הם יודעים טוב יותר).

במילים אחרות למדנו לא להקשיב לעצמנו, לא לסמוך על הרגשת הלב וללכת בעקבות הדרך שאחרים יצרו עבורנו.

כך קרה שעם השנים, איבדנו את הדרך שלנו.

לא נח לנו מול עצמנו, אנחנו לא כל כך אוהבים את מי שנהיינו, משהו הקהה את השמחה שלנו, בלבל את הפשטות שבנו, וערפל את הדרך שלנו.

לפני כ-15 שנים יצאתי למצוא את הדרך שלי מחדש ולמדתי שלב אחרי שלב, להקשיב לעצמי. בהתחלה כמעט ולא שמעתי אותי, הקול היה קטן ומרוחק, מפוחד אפילו. אבל בנקודה ההיא הרצון שלי לשמוע אותו, היה חזק יותר מהקשיים שעמדו בפניי.

גיליתי שכאשר אני מקשיבה ומתקרבת, משהו בתוכי מעורר ומגיב אלי.  

לקח לי זמן להבין שחלקים מחיי, רגעים שונים בזמן, הילדה שהייתי, הנערה שהייתי - כולם מחכים לי אי שם שאשוב להביט בהם ושאסכים לראות אותי על כל חלקיי. בשביל לעשות את זה נדרשתי להניח לקולות החיצוניים, ולהסכים לנוע קדימה גם אם אף אחד לא עושה את זה מסביבי. 

אין רגע אחד בדרך הזו שאני מצטערת עליו. ברגע שמצאתי אותי, ידעת שזו האמת. הרבה דברים התיישבו במקום הנכון, הבנתי מי אני ולמה אני ככה ולא אחרת, מה עושה לי טוב ומה פחות, ולמדתי איך לכוון את עצמי הלאה. 

ההקשבה לעצמנו היא דרך שעלינו לבחור ללכת בה, יום אחרי יום, רגע אחר רגע. 

זה נשמע קשה או רחוק או מסובך - רק בהתחלה, ברגע שנוצר חיבור נעשה לנו קל יותר לשמוע את עצמנו ולדעת איך להתקדם. כל הכלים שאני יוצרת: הקלפים, התרגילים, הקורסים והליווי האישי - כולם מכוונים להקשבה הזו, לחיבור האמיתי שלנו עם עצמנו. 

הכתיבה עוזרת לנו להנכיח את התנועה והקשר עם עצמנו ורק אנחנו עצמנו יודעים מה ראינו בדמיון, מה הרגשנו בזמן הכתיבה ומה זה עשה לנו. ההשפעה של הכתיבה קיימת ונוכחת, ומהר מאוד אנחנו מגלים כמה היא עוזרת לנו להקשיב לעצמנו, להבין אותנו ולחזור אל השמחה הטבעית שקיימת בנו (ופורחת מחדש ברגע שאנחנו מחוברים לעצמנו).