התבוננות עצמית [#5] הפער שביננו לבין עצמנו

מרגע שאנו מפתחים מודעות סביבתית, אנו נמשכים אל מה שקורה שם בחוץ, מונעים על ידי הרצון להיות חלק מהתנועה - לדעת, להבין, להיות בעניינים, ולהרגיש שגם אנחנו חלק ממה שקורה סביבנו. לאורך השנים, אנחנו מנסים בכל מיני צורות ודרכים למצוא את מקומנו, לפתח זהות עצמאית, ולהרגיש שאנחנו חשובים ובעלי ערך.

המשיכה אל עבר העולם שבחוץ, הולכת ומרחיקה אותנו מעצמנו. 

פעמים רבות בדרך אנו מתעלמים מהרצון האישי, הקול הפנימי או תחושת הלב שלנו, ונותנים משקל גבוה יותר לקול אחר שמגיע מבחוץ. התנועה הזו פותחת פער ויוצרת רווח בין מי שאנחנו כלפי חוץ, לבין מי שאנחנו בפנים. וככל שאנו מתרחקים מעצמנו, כך אנו מרגישים אבודים.

בגיל 33 הבנתי שאיכשהו לאורך השנים, הלכתי לעצמי לאיבוד. ההסכמה להביט במרחק שנוצר ביני לבין עצמי היתה כואבת ומצערת. לא הבנתי איך זה קרה לי, לא הבנתי איפה טעיתי, מה עשיתי לא נכון, ובעיקר - איך לא שמתי לב שזה מה שקורה לי? ואיפה לעזאזל הייתי עד עכשיו?

הפחד להבין שמה שרציתי לא קרה, ושהנסיונות שלי היו חסרי משמעות מיוחדת - היה גדול. ולכן לאורך השנים, במקום לעצור ולחשב מחדש את הכיוון, הגישה והדרך - המשכתי ללכת קדימה תוך התעלמות ותקווה שהפעם זה יצליח. חשבתי שכך אוכל להימנע מהצורך להודות בפני עצמי שלא הצלחתי. זה לא עבד, אלא להיפך - זה רק האריך את הדרך חזרה אל עצמי. 

רק כאשר סוף סוף הודיתי בפני עצמי שאני לא בכיוון הנכון, שלא הגעתי אל היעד, ושאני רחוקה מהשביל - משהו השתנה. הקושי האמיתי היה להרגיש את גודל הצער. אך מרגע שהסכמתי לקבל אותו ולתת לו מקום, במקום להדוף ולדחוף אותו בכל פעם מחדש - ראיתי כיוון אחר, חדש, והוא שחרר אותי מהכובד הזה. 

השביל חזרה אל עצמי נפתח רק כאשר הסכמתי להיות כנה עם עצמי. 

בתהליך שלי למדתי שהמרחק שלנו מעצמנו בא לידי ביטוי בתחושת הערך העצמי - ככל שהיא נמוכה יותר, כך אנו רחוקים יותר. זה משהו שעצוב לגלות, לא נעים להרגיש, וכואב להבין - אך ברגע שזה קורה, נפתחת בפנינו אפשרות לבחירה. הבחירה הנכונה, זו שמרגיעה ומרפאת, היא למעשה פשוטה ומאוד מעשית - לנוע בחזרה, בהתמדה, אל עבר עצמנו. 

התהליך נפתח על ידי הסכמה לצמצם את הרווח ולהתחבר מחדש אל עצמנו. התנועה הזו כשלעצמה, מעניקה לנו סיפוק ומשמעות. יש לנו כוונה, מטרה ומיקוד, ואנו לוקחים אחריות אישית על עצמנו - בחירה שמנקה המון מן הרעשים והמאבקים שרצו לנו בראש יום אחר יום. אני יודעת שקל ליפול לתחושות לא טובות ולהרגשה שטעינו, שאנחנו גרועים, שלא נצליח, שאין למה לנסות ועוד... אבל זה, שוב, אותו מנגנון שמשאיר אותנו במקום, רחוקים וכמהים לשקט פנימי, קבלה עצמית ומימוש.

מניסיוני, אין דרך אחרת מלבד להתחיל לפעול למען עצמנו - זה הדבר היחיד שיכול באמת לשנות את התמונה. כל דבר אחר יהיה רגעי, חולף, נתון לחסדי אחרים, זמני, ולפעמים גם מלאכותי. את ההרגשה שאנחנו מקבלים מהתקרבות אל עצמנו אי אפשר לזייף. מול עצמנו - אי אפשר להעמיד פנים ולהצליח לשטות - זה לעולם לא יעבוד, כי אנחנו תמיד נדע מה אמיתי ומה לא. אפשר להסתכל על זה כסוג של מצפן: כנות עצמית היא הדבר שמניע אותנו בדרך הנכונה. ככל שנשמור עליה, נדע שאנו פועלים נכון. בכל פעם שננסה לקצר, או להעמיד פנים שהבנו, סלחנו, שחררנו - האמת תתגלה בפנינו. 

אז אין קיצורי דרך ואין העמדת פנים. מה נשאר לנו?

כשהבנתי שזה המצב התחלתי לפתח שיח אמיתי עם עצמי - להודות בכל מה שלא, ובכל מה שכן, להביט במי שנהייתי עם השנים, ולהיזכר במי שרציתי להיות - ולשם כיוונתי את התנועה. זה אולי נשמע קשה, אבל זה לא באמת כזה. הגישה אל עצמנו תמיד קיימת - אנחנו כאן. מה זה כבר דורש מאיתנו? 10-15 דק' ביום של שיחה עם עצמנו? לצורך הזה הכתיבה היא הכלי הכי מדהים שאני מכירה - היא אישית, פרטית, זמינה, נגישה, פשוטה, לא מחייבת בדבר, מאפשרת להשליך לפח - ובדרך כל כך שקטה מחברת אותנו אל הקול הפנימי שלנו, זה שמחכה להישמע ורק רוצה שנחזור אליו. 

למי שמתלבט - חשוב לזכור שבחירה 'לא ללכת אל עבר עצמנו' היא בעצם בחירה להמשיך לקיים את תחושת החוסר המכאיבה והעמדת הפנים המעייפת - ואלו, איך שלא נסתכל על זה, מובילות אותנו באופן הדרגתי אך עקבי אל ייאוש, תשישות, מרמור, והרס עצמי.

אני מזמינה אותך להתנסות בתרגיל קטן בהשראת קלפי 'התגלות', שהם כלי נפלא להניע תהליך של חזרה אל עצמנו.

---

התבוננות עצמית וכתיבה - התחלה של תנועה אל עצמך בהשראת קלפי 'התגלות'

קלפי התגלות >> לרכוש עכשיו

חלק 1: איפה אני? איפה הייתי?

2-5 דק' של כתיבה חופשית לכל שלב

1. איפה אני?

מה קורה איתי? מה עובר עלי? לאן הגעתי בחיי? איך ההרגשה במקום הזה? 

2. איפה הייתי?

איזו דרך עברתי בחיים? מה קרה לי? עם מה נאצלתי להתמודד? איך זה השפיע עלי?

קלפי התגלות >> לרכוש עכשיו

חלק 2: אהיה, לא אהיה

2-5 דק' של כתיבה חופשית לכל שלב

1. אהיה

נדמיין את עצמנו במקום בו אנו רוצים להיות, נביט קדימה וניקח נשימה עמוקה.

• מה קורה שם? איך זה מרגיש?

• נתאר את המצב כפי שהוא בא לידי ביטוי ביומיום של חיינו - מעשים, בחירות, התנהגות, אחריות אישית כלפי הגוף והנפש, יחס לסביבה ועוד.

2. לא אהיה

נמשיך לדמיין את אותו המצב תוך הדגשה ובחירה: מה אני לא רוצה להביא איתי לשם? מה אני רוצה לשנות? מה אני רוצה להשאיר מאחור?

חלק 3: כמו תמיד - רגע קטן להקשבה שקטה

האם יש שיר שמתנגן בראש? אם כן, מה אומרות המילים? איזה מסר או כוונה הן נושאות איתן?

כתיבה חופשית חסרת מאמץ, ללא צורך בניסוחים יפים, כזו שאפשר לזרוק לפח לאחר הכתיבה.  

משך כתיבה 7-15 דק'

עצה למתחילים: קחו את זה כמשחק קטן ולא רציני במיוחד. כתבו בחופשיות, העזו להניח על הדף את המחשבות והרגשות ותנו לדמיון להוביל. לאחר הכתיבה, המשיכו הלאה בשגרת היום. אם עלו בכתיבה רגשות עזים או קולות מתנגדים רבים, תוכלו להיעזר בדף העיבוד לאחר כתיבה אותו אפשר להוריד > בפוסט הזה.

שתפו אותי בתובנה או משפט מתוך הכתיבה  >> e-mail

---

ציטוט ממורה דרך >>

"החכמה היא, במה אתה שם את הדגש." אמר. "או שאנו עושים את עצמנו אומללים, או שאנו עושים את עצמנו חזקים. מידת המאמץ הנדרש בשני המקרים היא שווה."

."     

מתוך: 'מסע לאיכטלאן', קרלוס קסטנדה

---

נטאלי שריקי 🌿

הארה - הדרך שלך אל עצמך

רוצה לקבל ממני גם תזכורות ותרגולים קטנים בוואטסאפ?

🌿תרגילי דמיון וכתיבה 🌿נקודות מבט על החיים

🌿ציטוטים ממורי דרך 🌿 הזמנה למפגשי כתיבה

 להצטרף לקבוצה השקטה  >> לחצו כאן