התבוננות עצמית [#2] על האומץ להביט פנימה

לאחר שנה של כתיבה (ב-2011) הבטתי לאחור ושאלתי את עצמי "איך זה קרה? ולמה אני?" התשובה שעלתה מתוכי היתה שקטה, ברורה והחלטית "היית מוכנה, ואמרת 'כן'."

הייתי מוכנה

בימים שלפני "המסע" היתה בי כמיהה לשינוי משמעותי. היו הרבה דברים טובים בחיי, אבל משהו במימוש העצמי היה חסר לי. הבנתי שמתישהו, לאורך השנים, התרחקתי מהחלומות ומהשאיפות שלי, ואיכשהו, מסיבה כלשהי - התפשרתי על הרבה פחות. הבנתי שאיבדתי את הדרך וההכרה בכך היתה עצובה. הרגשתי מנותקת מעצמי, ורחוקה מהמקום אליו הלב שאף להגיע. הרגשתי במקום מעורפל וסבוך, כבר לא ידעתי לאן אני רוצה ללכת, מה יספק אותי, מה חסר לי , ומה עלי לעשות כדי לעלות שוב על המסלול.

בני הבכור היה אז בן שנתיים, והאימהות היתה סוג של מפתח בתהליך האישי שלי. מצד אחד - היא ריככה אותי והוציאה ממני עדינות שלמדתי להסוות ולהסתיר, ומצד שני - היא שיקפה לי את המציאות הכאובה, ועוררה בי נחישות ששכחתי שיש בי. 

למען הבן שלי לא הייתי מוכנה לוותר.

לא רציתי להיות אמא שאין לה חלומות משלה, או אמא שלא מאמינה בעצמה מספיק. רציתי שהילד שלי יגדל להאמין שהוא יכול לעשות כל דבר שהוא רוצה או חולם עליו - ולשם כך נדרשתי לעשות את זה בעצמי. ידעתי שיש עוד זמן עד שהוא יתחיל לשאול שאלות על החיים או להסתכל על דברים בצורה מעמיקה, והתחלתי לחשוב על רעיונות וכיוונים שונים, ואפילו הסכמתי לנסות דברים שלא עשיתי קודם. באופן מפתיע, נפתחה בפני אפשרות להכרות עם אדם קרוב שאיבד את דרכו, אדם עם עיניים טובות ולב כואב, שעצר בגיל 60 לעשות חשבון נפש.

אמרתי 'כן'

במשך כמה ימים עמדתי על חוט מתנדנד, לא בטוחה לאיזה צד עדיף ליפול - לחזור חזרה אל 'הסתם והכלום', או להעז לצאת להרפתקה שטומנת בחובה הזדמנות לצמיחה. הקריאה הפנימית היתה חזקה, ולמרות הפחד, מצאתי את האומץ, לנוע אל הלא נודע. הבחירה הזו פתחה דלת אל העבר, ועוררה בי זיכרונות ורגשות שלא זכרתי ולא ידעתי שקיימים בי.

כך קרה, שגם אני עצרתי (בגיל 33) להתבונן לאחור ולהכיר את סיפור חיי.

ערב אחד כתבתי משהו שראיתי בדמיון: "עיניים של תכלת כמו מים באיים רחוקים, הוא בעצמו מרגיש כזה, אבוד ועם זיק של ילדות. הרכבת נוסעת, הוא מביט אל הנופים, באוויר שתיקה כואבת ועיני מתעטפות במבט מטושטש על סף בכי." מבלי שידעתי, באותו רגע ברכבת, המסע שלי התחיל.

במשך שנה, ללא הנחיה, כלים או ניסיון קודם, השתמשתי בכתיבה ובדמיון כדי לתאר וללמוד, להכיר ולגלות אותי, ואת העולם שבתוכי. יום אחר יום שוטטתי במרחבים הפנימיים של עצמי - עוררתי זיכרונות, הרגשתי רגשות ישנים, ובדרך לא מוכרת התקרבתי עוד ועוד, אל הליבה של עצמי. לאחר כשנה כתבתי את הקטע הבא: "לזה ייחלתי, אני בדמות אני. שנים של ציפייה. לעצמי חיכיתי. מדהים לגלות כמה זמן לקח לי להבין שרק אני יודעת - איך זה להיות אני".

דרך הכתיבה מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי - את הדרך חזרה אלי. 

קלפי התגלות >> לרכישה

תרגיל כתיבה ודמיון

אם משהו היה מטיל אותך באופן פתאומי אל עולמך הפנימי, מה היית מגלה שם?

1. באמצעות הדמיון ננסה לתאר מקום מוחשי שתואם את ההרגשה שעולה בנו אל מול השאלה. לדוגמה: באר עמוקה, אזור תעשייה שומם, במה של אולם מפואר, רכבת בתנועה ועוד…

2. באמצעות כתיבה נתאר באופן מפורט את מראה המקום ואת הרגשות, המחשבות והתחושות שלנו.

3. בדמיון נחפש דרך לצאת החוצה - דלת, שער או שביל שיובילו אותנו למקום אחר. נעמוד בחוץ וננשום אוויר - נחוש רוח, שמש, גשם, קור או כל דבר אחר. נכתוב תיאור של המקום אליו עברנו, נשים לב ונתאר את הרגשות, המחשבות והתחושות.

4. נעצום עיניים, ננשום עמוק, ונחזור לכאן ועכשיו. נקשיב פנימה ונשים לב - האם יש שיר שמתנגן בראש? ואם כן, מה אומרות המילים?

כתיבה חופשית חסרת מאמץ, ללא צורך בניסוחים יפים, כזו שאפשר לזרוק לפח לאחר הכתיבה.  

משך כתיבה 5-15 דק'

עצה למתחילים: קחו את זה כמשחק קטן ולא רציני במיוחד. כתבו בחופשיות, העזו להניח על הדף את המחשבות והרגשות ותנו לדמיון להוביל. לאחר הכתיבה, המשיכו הלאה בשגרת היום. אם עלו בכתיבה רגשות עזים או קולות מתנגדים רבים, תוכלו להיעזר בדף העיבוד לאחר כתיבה אותו אפשר להוריד > בפוסט הזה.

שתפו אותי בתובנה או משפט מתוך הכתיבה >> e-mail

---

🌿לימים, נתקלתי בציטוט הבא, המתאר בפשטות את מה שהרגשתי לפני שיצאתי למסע הזה, ואחריו:

 "גם אני, בדיוק כמוך, לא רציתי להשתנות. אלא שאני לא אהבתי את חיי; עייפתי מהם, כמוך. ואילו עכשיו, כל כמה שלא יתמשכו, הם לא יספיקו לי."     

מתוך: 'מסע לאיכטלאן', קרלוס קסטנדה

---

נטאלי שריקי 🌿

הארה - הדרך שלך אל עצמך

רוצה לקבל ממני גם תזכורות ותרגולים קטנים בוואטסאפ?

🌿תרגילי דמיון וכתיבה 🌿נקודות מבט על החיים

🌿ציטוטים ממורי דרך 🌿 הזמנה למפגשי כתיבה

 להצטרף לקבוצה השקטה בוואטסאפ >> לחצו כאן