התבוננות עצמית [#3] להסתער על המטרה או ללכת לאט?
- נטאלי שריקי
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
תהליך של התפתחות אישית הוא תהליך טבעי והדרגתי. יש בו שלבים, כיוון ותנועה מתמשכת אל עבר מטרה - אור, שגשוג, הצלחה, פריחה, אהבה, מימוש, השפעה וסיפוק.
כאשר הבנתי שאני מבקשת לנוע בחיים מתוך תנועה של התפתחות פנימית ולמידה עצמית - הבנתי שאין לי ברירה אלא ללמוד להאט ולהוריד קצב. הרגשתי שהתהליך הזה דורש ממני עדינות ותשומת לב, תנועה יומיומית הנובעת מתוך התבוננות והעמקה, ובחירות עצמאיות שלא מגיעות מתוך דחפים ששולטים בי ומחליטים עבורי.
גם היום, אחרי 15 שנים בדרך הזו, עדיין קורה שעולה לי רעיון ותיכף ומיד מתעורר בי דחף למהר. על פניו זה נשמע הגיוני ופשוט - יש רצון ויש שאיפה לממש אותו. אבל כשאני פועלת מתוך הדחף הזה, הכל קורה בלחץ. מהר מאוד נגמר לי האוויר, יש לי תחושה שאין זמן לבזבז, ושאין אפשרות לעצור, להתבונן או לחשוב לעומק. התחושה היא שאני חייבת להספיק, ושזה צריך לקרות עכשיו. היום אני כבר יודעת שמבלי להתכוון לכך באופן מודע, אני מאפשרת לכוחות נוספים להשפיע על ההחלטות והבחירות שלי. כתוצאה מכך - הכוונות שלי לא ממש מדויקות, הסיכוי שהדברים יתפתחו לכיוון הנכון הולך ופוחת מרגע לרגע, והחשוב מכל - אני כבר לא נהנית מהדבר שקודם לכן ממש רציתי לעשות.
יש דרך אחרת? זה יכול להיות כיף? והאם יש בכלל לאן למהר?
הטבע, שהוא מבחינתי המורה הכי טוב לחיים, מציג בפנינו קבלה פשוטה של כל שלב בדרך - בלי דחיפה בכח, בלי מאבק, ומתוך כבוד בסיסי לתהליך המתרחש. כמו שזרע שנטמן באדמה אינו הופך בין רגע לעץ - כך לכל שלב בתהליך יש את הזמן המדוייק לו: לנביטה, לצמיחה, ללבלוב ולפריחה. הדברים-כולם לא מנסים לקרות מיד ובבת אחת; יש משמעות לקצב, לתנאים, ולתהליך עצמו. במילים אחרות, בטבע אין התנגדות שמתנהגת כאילו שהיא יודעת טוב יותר, מהחיים בכבודם ובעצמם.
פעמים רבות כשאני בוחרת לנוע אחרת מהדחף הפנימי, מתעורר בי מאבק: חוסר רצון להרפות, קושי לשחרר, והיאחזות חזקה ברעיון. אבל ברגע שאני מזהה שלא נח ולא נעים לי, ומבינה שיש דחף שהשתלט עלי - אני בוחרת באופן יזום ועצמאי - להאט. אני עוצרת את רצף התנועה (גם כשזה קשה, כי "רק עוד רגע" או "רק עוד קצת"...), לוקחת הפסקה ומרשה לעצמי לנשום עמוק, ולהרפות. בתחילת הדרך זה היה מאתגר במיוחד - במשך שנים ראיתי סביבי נטייה חזקה "לכופף את הזמן", להאיץ תהליכים, לדחוף דברים מעבר לקצב הטבעי שלהם, ולכפות על עצמנו פעולות גם כשזה לא נעים, לא נח ולא מרגיש נכון. הכל בשם הרצון להספיק, להצליח, להתקדם, להסתער על המטרה ולכבוש עוד ועוד שטחים.
אך אם אהיה כנה עם עצמי - פעמים רבות פעלתי כך רק כדי שאוכל לסמן 'וי' ולומר 'זהו' או 'עשיתי את זה'.
היום ברור לי שמהירות היא לא מדד להצלחה, היום אני רוצה להיות בפרטים הקטנים, ברווחים שבין הדברים - בדרך אל ההצלחה. אני מסכימה להיות בתהליך, בשאלות ובתהיות, ומקפידה לשמור על הקצב הנכון לי - זה שמרגיש טוב לאורך כל הדרך. בעיני, כאן טמונה הלמידה האמיתית. כאן אני לא מסמנת 'וי', אלא מרגישה מלאה, מרוצה, מסופקת וגאה בעצמי - על הדרך ועל ההצלחות. הבחירה הזו מקדמת את ההתפתחות האישית - היא דורשת מודעות, אימון, יכולת זיהוי, ונכונות ליצור שינוי תוך כדי תנועה.
אני יודעת שהדרך הזו לא תמיד נשמעת מושכת. היא נוגדת את הדחף להיות כבר עכשיו - ברגע ההצלחה והמימוש. זו דרך שאומרת: לאט. אחר כך. שלב אחרי שלב. הקשבה, סבלנות, חיבור. בבסיס של הדרך הזו עומדת האמונה שאם זה אכן הכיוון הנכון - אז אין סיבה למהר. מה שנכון לנו לא בורח מאיתנו, ואם אנחנו בדרך אליו, בתנועה - הדברים יסתדרו בזמן הנכון, ובאופן הנכון. בנוסף, כשאני עוצרת כדי להתבונן אני לרב מגלה שהדחף למהר לא תמיד נובע מתוכי - אלא מגיע מתוך השפעה חיצונית: דרכים של אחרים, נסיון חיים של אחרים, בחירות של אחרים, מעשים של אחרים, הצלחות של אחרים...
כשזה מתבהר עולה השאלה: לאן נעלמו הרצון האישי והאמת הפנימית שלי?
כשהבנתי שהתפתחות אישית היא הכיוון הנכון מבחינתי, התחלתי לאמץ גישה המבקשת לתת אמון בחיים. התבוננתי בטבע והזכרתי לעצמי: יש דרך נכונה, וכשאני הולכת בה אני מרגישה במקום שלי, מחוברת לעצמי. מה שנכון לי יקרה, אם רק אאפשר לו. וכשקולות פנימיים מבלבלים אותי ומפריעים לי להבין מה נכון עבורי? אני עוצרת להתבונן בהם לעומק ונותנת להם ביטוי דרך כתיבה. בדרך זו, הקולות החיצוניים משתחררים ממני, ומה שנותר בסוף - שקט ויציב - הוא הקול הפנימי שלי.
עוזר לדעת שכשאנחנו פועלים מתוך נינוחות ומחשבה רגועה, אנחנו יכולים להרגיש שלמים עם עצמנו - לדעת שעשינו את המיטב, לא משנה מה תהיה התוצאה. אני גם מזכירה לעצמי שאין הגיון בכך שהחיים עצמם יבקשו ממני ללכת בדרך של התנגדות - דרך שמזיקה ופוגעת בבריאות הנפשית והגופנית שלי - רק כדי לקדם מטרה כלשהי. התפתחות אישית ובריאות הולכות יד ביד, ולכן ברור לי שזו לא הדרך הנכונה.
ולמה לא פשוט לנסות ולבדוק? הרי רק דרך התנסות אישית ישירה אפשר באמת ללמוד. ולפעמים, תרגיל דמיון קצר - יכול להוביל להבנה פנימית עמוקה.
קלפי השתקפות >> לרכישה
תרגיל כתיבה דמיוני - להסכים לנוע לאט יותר
נבחר מצב רגיל ויומיומי שיש לנו נטייה למהר, לקצר, להאיץ, לדחוק, ולזרז.
נכתוב תיאור קצר של המצב כפי שהוא בא לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו.
נכתוב משפט שפותח אפשרות לבדוק ולבחון את הדרך האחרת - "אני רוצה... לרווח את הקצב, להאט מהירות, להסכים להיות בכל הרגעים, לא לברוח, לא לרוץ קדימה..."
נחזור אל אותו מצב שבחרנו, אלא שהפעם נגיע אליו (בדמיון) מתוך כוונה ליצור שינוי. נכתוב את התיאור בזמן הווה, ונדמיין את ההתרחשות ממש כאילו שהיא קורית לנו עכשיו. רגע אחר רגע נבחר איך נכון לנו לפעול, ונתאר את השפעת הבחירות החדשות שלנו על ההתרחשות.
נביט לאחור על שני המצבים ונכתוב: מה השתנה? איך זה הרגיש? האם למדנו משהו? האם הרגשנו משהו חדש? האם גילינו משהו? האם היה מישהו בתמונה הזו שהרוויח משהו משינוי הגישה שלנו?
האם יש שיר שמתנגן בראש? אם כן, נכתוב לעצמנו את המילים.
כתיבה חופשית חסרת מאמץ, ללא צורך בניסוחים יפים, כזו שאפשר לזרוק לפח לאחר הכתיבה.
משך כתיבה 7-15 דק'
עצה למתחילים: קחו את זה כמשחק קטן ולא רציני במיוחד. כתבו בחופשיות, העזו להניח על הדף את המחשבות והרגשות ותנו לדמיון להוביל. לאחר הכתיבה, המשיכו הלאה בשגרת היום. אם עלו בכתיבה רגשות עזים או קולות מתנגדים רבים, תוכלו להיעזר בדף העיבוד לאחר כתיבה אותו אפשר להוריד > בפוסט הזה.
שתפו אותי בתובנה או משפט מתוך הכתיבה >> e-mail
"חוק התהליך – החיים צעד-אחר-צעד
תהליך הופך כל מסע לסדרה של צעדים קטנים, הנצעדים בזה אחר זה, לעבר כל מטרה שהיא. התהליך עולה על הזמן, מלמד סבלנות, נח על בסיס מוצק של הכנה מוקפדת, וממחיש אמון בכוח הצפון המתגלה בנו."
מתוך: 'חוקי הרוח', דן מילמן
נטאלי שריקי 🌿
הארה - הדרך שלך אל עצמך
רוצה לקבל ממני גם תזכורות ותרגולים קטנים בוואטסאפ?
🌿תרגילי דמיון וכתיבה 🌿נקודות מבט על החיים
🌿ציטוטים ממורי דרך 🌿 הזמנה למפגשי כתיבה
להצטרף לקבוצה השקטה >> לחצו כאן
תגובות